יודע כל נסתרות אדונינו בר יוחאי
שני סוחרים התגוררו בעיר צידון שבלבנון. השניים היו שותפים בסחורה שהיא רוכשים בלבנון ומוכרים בבבל ולהיפך. בין השותפים שרר אמון מלא בזכות התנאי שקבעו ביניהם, שלא תימכר הסחורה שלהם אלא בנוכחות שניהם.
יום אחד, השותף האמין יותר חלה. בשל מחלתו של השותף, הפסיק השנים את המסחר, שכן ההסכם שלהם למכור רק בתנאי ששניהם נוכחים, לא היה יכול לצאת אל הפועל. אולם בשל התארכות המחלה, נאלץ השותף האמין, להסכים לכך, שחברו שהיה חשוד בעיגול פינות, יצא עם הסחורה שלהם לבבל, על מנת למכור את הסחורה המשותפת. במסעו לבבל, ביצע השותף מעילה בכספי השותפות וסיפר לחברו שעל פי הדו"ח העסק הפסיד מהמכירות. לאחר זמן התרפא השותף והשניים יצאו למסע העסקים המשותף שלהם. לצערם, כל פעם שניסו לעשות עסקים, נרשמו להם הפסדים. השותף הנאמן ראה בזה יד ד' וביקש ללכת לתנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שיסביר להם למה בכל השנים ההצלחה האירה להם פנים, ועכשיו כל פעם שהם עושים עסקים הם רק רושמים הפסדים.
השותף שמעל בכספי השותפות, התקשה להבין את ההיגיון בפנייה לרשב"י. וכי רשב"י מבין במסחר? תהה השותף. חברו השיב לו, הרי גם אנחנו שמבנים דבר אחד או שניים במסחר, לא מצליחים להבין מה גורם לשורת ההפסדים הבלתי צפויה שלנו. לכן ברור כי יד ההשגחה העליונה בדבר ומי לנו יותר צדיק מרשב"י, שיוכל להסביר לנו את דרכי ההשגחה העליונה ולמה עשה ד' לנו ככה.
השותף הרמאי, לא במהירות הסכים ללכת לרשב"י, אולם השותף האמין איים עליו, כי אם לא ילך לרשב"י יפרק את השותפות. לא נותרה לשותף הרמאי ברירה, והם צעדו יחדיו אל רשב"י הקדוש. הם סיפרו לו את שאירע להם בתקופה האחרונה. רשב"י צפה מיד ברוח הקודש, כי השותף הרמאי מעל בכספי השותפות. ופתח במשל: : דעו לכם בני, כי המסחר הוא דומה לעץ, שבהיות שרשיו בריאים וחזקים – כל ענפיו הם רעננים ונותנים פירות גדולים וטובים ומתוקים. אך אם שרשיו לקו ונרקבו ונשחתו, אזי נהפך הודו למשחית ונעשה עץ יבש, שאינו ראוי אלא להסקה. כך גם המסחר: השורש שעליו עומד ומצליח ומתקיים הוא האמונה. כל עוד שהסוחר נושא ונותן באמונה, אזי מסחרו הולך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, אך אם אבדה האמונה – מסחרו הולך ודל ומתמעט מיום ליום, ובעליו מגיעים עד כיכר לחם. כן אתם: בהיותכם נאמנים במסחרכם, הייתם מרויחים ומצליחים, ועכשיו שרימיתם זה את זה, אתם מפסידים הפסד אחר הפסד.
שני השותפים הזדעקו, לא רמינו אף פעם אחד את השני. רשב"י פנה מיד לשותף הרמאי ואמר לו: 'רשע! אני חשבתי שתודה על פשעך לחברך ותשיב לו את הגזלה והעושק אשר עשקתו ברמאותך, והשם יעביר חטאתך, וגם חברך ימחל לך. ועתה אתה מעז פניך ואומר שאתה איש נאמן! עתה אגלה את נבלותך. זכור אל תשכח מה שגנבת מהרווח שהרוחת בסחורה שהולכת מצידון לבבל לעצמך, והסחורה שהבאת הוספת במחירה ולקחת התוספת לעצמך, ועוד חישבת עליו חלקו בהוצאות שהוצאת באותם הימים שנשאת ונתת לבדך, ולקחת כל הרוח לעצמך. הוי בוגד! הוי גזלן! כל כך הרבה רשע עשית, ומחשיב אתה את עצמך לאיש נאמן? צא רשע מלפני! לא אוכל להביט בפניך, כי עוונותיך העצומים חקוקים במצחך!
השותף הרמאי פרץ בבכי והודה על המעילות שביצע לפרטי פרטים וביקש מרשב"י, שיורה לו דרך תשובה. השביה לו רשב"י: "לא תוכל להתנקות מהעוון רק עד שתחזיר את הגזלה לחברך, וכל ההפסד שהפסדתם בסחורתכם יהיה נחשב עליך לבדך. גם תתן לחברך רווח ערך הפעמים שהייתם מרויחים, כי בשלך באה לכם הרעה במסחרכם, ועוד תכפול כנגד הכל ותתן לעניים צנועים שיודעים את התורה, ותבקש מחילה מחברך על שצערתו, ותלך למסחר שלש פעמים לבדך ותתנהג באמונה, ואז יכופר עוונך. וכך עשה אותו האיש, וחזר לפני הרשב"י זיע"א, והביט בפניו והודיעו שנמחל עוונו, וישמח בו מאד על תשובתו.
בזכות נטילת ידים זכה לברכת הרשב"י ומצא אוצר
בנו של רשבי"י רבי אלעזר, הלך בדרכו אל ישיבתו של אביו הרשב"י כדרך התנאים הקדושים, שהיה מהלך בדרך היה משיח בדברי תורה עם התנאים הקדושים שהתלוו אליו. בדרכם פגשו את חברם רבי ייסא, שהלך בדרך ושוחח עם אדם שלא הכירו בדברי תורה.
שאל רבי אלעזר את רבי ייסא, מי הוא בן הלוויה שלך? אמרר לו רבי ייסא: איני מכירו, אולם ביקשתי ממנו שנלך ביחד בדרך ואני ישלם לו על כך. לאחר שפיתחתי אתו שיחה, גילתי שהוא תלמיד חכם עצום. שאל רבי אלעזר את האיש לשמו. השיב לו שמי יועזר. אמר לו רבי אלעזר: השמות שלנו דומים שכן שניהם מבטאים את העזרה של הקב"ה. אות הוא מן השמים, שעלינו ללמוד תורה יחדיו.
התיישבו רבי אלעזר ורבי יועזר על אבן בצד הדרך ופלפלו בתורה הקדושה שעה ארוכה. שעמדו לסיים ולפנות כל אחד לדרכו, שאל רבי אלעזר את רבי יועזר במה אתה עוסק? השיב לו שעד לאחרונה הועסק כמלמד תינוקות של בית רבן, בעיר מגוריו. אולם כעבור זמן, הגיע לאחר חכם אחד רבי יוסי שמו ובני העיר החליטו שהוא יהיה המלמד של הילדים. למרות שהסכימו להמשיך לשלם לי משכורת, סיפר רבי יועזר, לא הסכמתי עזבתי את העיר ותמורת תשלום התלוויתי לרבי ייסא.
לאחר שהתברר שיעדם של כל החכמים היא ישיבתו של הרשב", המשיכו כולם ביחד עם רבי יועזר, אל עבר ישיבתו של הרשב"י. שהגיעו לישיבה עסק הרשב"י בלימוד הלכות נטילת ידיים. ולימד אותם את ההלכה: המזלזל בנטילת ידיים, סופו בא לידי עניות. המדקדק בנטילת ידיים, זוכה לעשירות גדולה, שהרי למדנו שמידה טובה מרובה.
לאחר שסיימו את סדר לימודם, פנו החכמים לסעוד את הסעודה. רשב"י התבונן ברבי יועזר וראה שהוא מדקדק מאוד בכל הלכות נטילת ידיים לסעודה ושופך מים בשפע על הידיים. אמר לו רשב"י: 'אשריך רבי יועזר שזכית לקיים מצוות נטילת ידיים כהלכתה. בזכות הקפדתך על נטילת ידיים, תזכה בקרוב לעשירות גדולה.
לא עברו ימים רבים, ורבי יועזר מצא אוצר גדול והתעשר. רבי יועזר זכה לקיים מצוות צדקה בכסף הרב שזכה בו. עניים רבים זכו לאוכל על שולחנו דבר יום ביומו והיה מארח אותם במאור פנים. שראה רשב"י שהתקיימה הברכה ברבי יועזר קרא עליו את הפסוק: "ואתה תגיל בד', בקדוש ישראל תתהלל".
אין דבר מיותר בעולם
רשב"י ותלמידו היו מהלכים בדרך. התלמידים שהיו צמאים למים, פנו לנהר בצד הדרך, ברכו ברכת שהכול והרוו את צימאונם. אחד התלמידים רבי יוסי שמו, הרטיב את בגדיו בעת שפנה לשתות. בכעסו הפטיר: הלוואי ולא היה נברא הנהר הזה כלל.
אמר לו רשב"י: אסור לומר כך. אסור לנו לבזות שום דבר שברא הקב"ה בעולם. כמו שנאמר בספר בראשית: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". כלומר שכל מה שברא הקב"ה בעולמו, יש לו מטרה. ולא רק נהר שהוא מיטיב ומשקה את בני האדם, אלא אפילו חיות טורפות ונחשים ועקרבים, שמזיקים את בני אדם, גם להם יש מטרה להיטיב לבני האדם. לא סיים רשב"י את דבריו, ולפתע חצה את דרכם של החכמים במהירות, נחש. אמר רשב"י לתלמידיו: "נחש זה בא לעשות לנו נס".
הנחש שהמשיך בדרכו במהירות, פגש נחש ארסי מסוג הנקרא "אפעה". בין הנחשים התפתח מאבק, שבסיומו שניהם מתו. לאחר זמן הגיעו רשב"י ותלמידיו, אל המקום שבו מצאו הנחשים את מותם.
אמר רשב"י: "ברוך הוא על אשר עשה עמנו נס גדול זה, הכל יודעים הרי כמה מסוכן הוא הנחש 'אפעה' שכל המביט בעינו כבר קשה לו לצאת ממנו חי, וכאן ללא שום התאמצות נצלנו מאותו נחש על ידי נחש אחר, שהיה השליח מן השמים להצלתנו"
למדנו מכאן, שכל דבר בעולם נברא לתכלית ההטבה לבני אדם, ואין שום דבר מיותר בעולמו של הקב"ה.
תורמים לצדקה ונפטרים מתשלום מיסים
שנה אחת, בליל ראש השנה, חלם רשב"י, ששרי המלכות הרומאית, מבקשים לתבוע מאחיינים שלו, סכום עתק של שש מאות דינרים כתשלום מיסים.
רשב"י נצר את דבר החלום בליבו וביקש לשנות את רוע הגזירה מעל האחיינים שלו. הוא הלך אליהם ואמר להם: לכו וסייעו בפרנסת עניי העיר. השיבו לו: "אין לנו די כסף, כדי לתמוך בעניים". השיב להם רשב"י: "תרשמו בפנקס מיוחד, את כל ההוצאות שהיו לכם לצדקה, בסיום השנה, אני ישלם לכם את הסכום שנחסר לכם בעקבות התרומות שלכם". האחיינים הסכימו וקיבלו על עצמם להפריש כסף, לטובת הסיוע לעניים.
כעבור מספר חודשים, יריבים רשעים של האחיינים של רשב"י, הלשינו עליהם בפני פקידי המלכות הרומית, שהם עוסקים במסחר בבגדי משי בלי רישיון מפקידי המלך. שליח הפקידות שהגיע לבית המסחר שלהם, הורה לעצור אותם. כתנאי לשחרור ממעצר, הוצאו להם שני ברירות: תשלום של קנס אגדי בסכום של 600 דינרים. או לחילופין לתפור עבור המלך, בגד משי יקר ערך.
השמועה על מעצרם הגיע לרשב"י, שקם ונסע מיד לבית המעצר. ביקש מהם רשב"י, את הפנקס, שבו רשמו את ההוצאות שלהם לצדקה בשנה האחרונה. לאחר שעשה חשבון, גילה כי הוציאו סכום של 594 דינרים לצדקה. אמר להם רשב"י, תנו לי עוד 6 דינרים לצדקה. נטל רשב"י את הדינרים, הלך ומסר אותם לידי פקיד המלך. הפקיד התרצה תמורת השוחד לשחרר את האחיינים מהכלא.
שאלו האחיינים את רשב"י, האם ידעת מראש, שנגזר עלינו מהשמיים, ליפול בידי המלכות בגלל הלשנה? סיפר להם רשב"י את דבר החלום. ואמר להם שחלם שהמלכות, תבקש מהם מס של 600 דינרים. והוא רצה לדאוג, שהכסף יגיע לצדקה במקום לרומאים הרשעים. שאלו אותו האחיינים: מדוע לא סיפרת לנו מראש, את דבר החלום, הרי ודאי היינו נותנים בשמחה את הכסף לצדקה. השיב להם רשב"י: "אבל לו ידעתם את העתיד לבא – לא הייתם נותנים את הכסף לשם קיום מצות צדקה, אלא כדי להחלץ מן הצרה. אבל עתה, מאחר שנתתם את הסכום ללא כל ידיעה על מה שיקרה לכם – הרי נתתם אותו לשם מצות צדקה, וזכות המצווה עמדה לכם להצילכם!"
מברכת רשב"י נולד הבן שהאיר את עיני ישראל
רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרכם, לאסוף כסף למצוות פדיון שבויים. השמש שקעה, והשניים נכנסו לאכסניית לילה. בחצות הלילה, קמו השניים משנתם, לומר את תיקון חצות ולעסוק בתורת הסוד, שכידוע הזמן המסוגל ללימוד תורת הסוד, הוא בחצות הלילה. בתו של בעל האכסניה, שמעה את לימודם של האורחים וקמה להדליק עבורם את הנר. לאחר שהדליקה את הנר, ישבה בצד והקשיבה לקול הלימוד של החכמים. רבי יוסי רצה לשבח את מעשיה של האישה ואמר: "כי נר מצווה ותורה אור". "נר מצווה רומז לנרות שבת שמדליקה האישה. "תורה אור" מרמז לאישה, שלמרות שאינה מצווה בלימוד תורה, בכל זאת היא מתעוררת משנתה, מדליקה את הנר עבור בעלה, כדי שיוכל לעסוק בתורה. בזכות הדלקת הנר, זוכה האישה, לקחת חלק בשכר הלימוד של בעלה.
סיים רבי יוסי את דבריו, שמע את האישה בוכה בקול. אביה בעל האכסניה, התעורר לשמע בכיה של ביתו. ששאל אותו לסיבת הבכי, סיפרה לו את דברי החכמים, האב הצטרף גם הוא לבכי של בתו. החכמים הנבוכים, ביקשו לדעת את הסיבה לבכיים של המארחים. שאל אותם רבי יוסי, האם הבכי שלכם, הוא בגלל שהחתן של הבת אינו בן תורה? השיבו לו: "כן".
לתמיהתו של רבי יוסי, מדוע השיא את ביתו למי שאינו בן תורה, סיפר האב את המעשה שבגינו החליט לשדך את הנ"ל כחתן לבתו. יום אחד עמדנו בבית הכנסת, והתחיל החזן לומר קדיש. לפתע בחור קפץ מהגג הסמוך על מנת לזכות לומר קדיש ביחד עם המתפללים. שראיתי את מסירות נפשו לדבר מצווה, החלטתי שהוא יהיה חתן לבתי. חשבתי בליבי, שאם הוא ירא שמים כל כך גדול, שמוכן למסור את נפשו לאמירת קדיש, בוודאי גם אם כיום אינו בן תורה, בעתיד ידע ללמוד תורה.
לאכזבתי, התברר לי שטעיתי. לאחר החתונה התבררה לי טעותי, החתן לא ידע אפילו לקרוא קריאת שמע כמו שצריך. ניסיתי לשכור עבורו מלמדים שילמדהו תורה, אולם ללא הצלחה. מאז אני ומשפחתי שרויים בצער.
אמר רבי יוסי לאב: אם אתה יכול לבקש מהחתן שיגרש את אשתו, תעשה זאת. אם לא יסכים, עדיין לא אבדה התקווה, כי אולי יהיה לזוג ילד, שיהיה גדול בתורה. בעודם מדברים, נכנס החתן אל החדר והתיישב ליד החכמים. רבי יוסי שהביט בזיו פניו, אמר רואה אני בבחור הזה שאור התורה יצא ממנו. אולם איני יודע, אם הוא עצמו יזכה לכך, או שיהיה לו בן שיאיר את עיני ישראל.
החתן הצעיר, הפר את שתיקתו והחל לומר לחכמים את הפסוק בספר איוב: "צעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם" (איוב לב). מיד שסיים את הפסוק, החל לדרוש דרושות וסתרי תורה, שרבי יוסי ורבי חייא יושבים נדהמים.
לאחר שסיים את דברי התורה, סיפר החתן את סיפורו לחכמים. צעיר אני לימים, קיבלתי על עצמי להסתיר את ידיעת התורה שלי, עד ליום האתמול שבאתם לאכסניה. מן השמיים כיוונו את צעדיכם לבית האכסניה של חמי, בדיוק ביום שבו הותר לי לגלות את דברי התורה. עמד החתן ודרש דרשות נוספות על הפסוק "כי נר מצווה ותורה אור" שאותו דרש רבי יוסי.
עמדו החכמים ותהו, איש צעיר לימים, מנין לו הידע הנרחב בתורת הסוד וברזי התורה הקדושה? סיפר להם החתן: נולדתי בבבל לרבי ספרא. אבי נפטר בעודי תינוק ולא זכיתי להכירו. שעליתי לארץ ישראל, ראיתי את תלמידי החכמים הגדולים וקיבלתי על עצמי להסתיר את הידע שלי בתורה. קם רבי יוסי ונשק על מצחו של החתן וכן עשה גם חמיו. אמר לו רבי יוסי: אשרי חלקי, שזכיתי לשמוע מפיך את דברי התורה והסודות הנעלמים, שלא זכיתי לשמוע אותם מעולם.
אבי האישה והאישה, שמחו שמחה גדולה וערכו סעודה מיוחדת לאורחים ולחתן. במהלך הסעודה, גילה החתן סודות גדולים ורזים אשר לא נתגלו מעולם, בסוד ברכת המזון. בבוקר אמר רבי יוסי: היות שזכינו לגילוי נשגב כזה, עלינו לעשות משתה לכל תושבי העיר. הכין בעל האכסניה משתה לכל תושבי העיר, ששמחו בשמחתו של בעל האכסניה, שזכה בחתן מופלג בתורה. במהלך הסעודה, החתן נשא דברי תורה משמחי לב וכל בני העיר התענגו על דבריו. לאחר הסעודה, החליטו אנשי העיר בהחלטה פה אחד, למנות את החתן לרב המקום.
לאחר שנפרדו מהחתן ובעל האכסניה, עשו רבי יוסי ורבי חייא את דרכם לבית מדרשו של רבם רשב"י. מיד שנכנסו לבית המדרש, הביט בהם רשב"י ואמר: רואה אני בכם שהייתם שני ימים ולילה אחד במשכנו של המלאך מטטרו"ן (המלאך הגדול שהתמנה לשלוט בעולם היצירה). רשב"י ראה ברוח קודשו, כי החתן היה מושפע ברוחו של המלאך הגדול והנורא. חתן זה- אמר רשב"י-לימד אתכם סתרי תורה אשריכם שזכיתם לגילוי סודות העליונים.
סיפרו לו רבי חייא ורבי יוסי את פרטי המעשה בחתן וסיפרו לו שהוא בנו של רבי ספרא. אמר להם רשב"י: אשריכם שזכיתם. פעם אחת הלך אתי רב ספרא, אביו של הנער. בעת שנפרדו בירכתי אותו שיהיה לו שיאיר את עיני ישראל. לצערי אמר רשב"י, לא בירכתי שיזכה האב לראות בגדולת בנו. אבל אתם אשריכם שזכיתם בכך.