לשמוח יחד עם החתן והכלה
המנהג לעשות סעודת שבת ברכות, ולשמוח יחד עם החתן והכלה הוא מנהג קדום מאוד
בספר מנורת המאור כתב: "ימי הזיווג הם ראויים למשתה ולשמחה לחתן ולכלה ולקרובים, ולא ניתנו למלאת כריסם אלא ליתן שבח והודאה לשי"ת, שהגיעם לזיווג ולתת בהם מתנות לאביונים ולשמח בהם לשמחה של מצוה".
וכך גם מובא בתנא דבי אליהו, שהיו עושים שבע ברכות גם במצרים למרות שהיו יודעים שאחר כך יהיו בשיעבוד וקושי ובצרות אף על פי כן היו חוגגים שבע ברכות לחתן ולכלה, וכך כתוב שם "דכשהיו ישראל היו עושין שבעת ימי משתה היו המצריים אומרים להם למה אתם עושין ז' ימי משתה והלא לאחר שעה מוציאים אותם לעינוי. ואמרו להם ישראל, אנחנו נעשה ז' ימי משתה ואח"כ עשו להם כרצונם"
וכשמתאספים עשרה חברים וקרובים לסעודת שבע הברכות, בסוף הסעודה מברכים ברכה על היין ועוד ששה ברכות לכבוד החתן והכלה, לכבוד הקב"ה, ולכבוד כל הבריאה וכך כתב הרב פעלים עניינן של ברכות אלו להודות לה’ ולברך את החתן והכלה שיבנו את ביתם בשמחה ואהבה, ובתוך כך מודים לה’ על יצירת העולם והאדם ומתפללים על ירושלים והגאולה. כיוון שאלו ברכות חשובות ומועילות לחתן ולכלה, מצווה לעשות בכל יום סעודה כדי שיוכלו לברכן.
ויש עניין גדול לעשות הרבה סעודות ושמחה בשבע ברכות ובמסכת סופרים כתוב שהיו נוהגים לעשות סעודת שבע ברכות פעמיים בכל יום שהם ארבע עשרה פעמים ובכל סעודה אומרים שבע ברכות ביחד צ"ח ברכות ובזה מתקנים את הצ"ח קללות שבספר דברים, ובוודאי שאמירת שבע ברכות במקום שמסוגל לברכה כמו אצל רשב"י במירון תביא כפליים ברכה ושפע על בני הזוג ועל כל המשתתפים.